It's all happening? רוני ברגר בשבוע דילוגים בין שלוליות האינדי הישראלי.

טוב טוב אז לא בדיוק שבוע- אתמול הייתי באוזן בר ובחמישי הייתי בפסטיבל שוליים הזה בכפר (שמריהו), אבל זו בדיוק הנקודה.

ערב שבת גשום ואורבני (כלומר מטפטף ותל אביבי). אני ודנה הזוהרת מפלחות בחריקה את דרכנו מן המטרופולין רמת גן לכרך להופעה של LEFT באוזן בר. אנחנו יוצאות מהאוטו ולובשות עם המעילים המרהיבים שלנו, למרות שלא באמת קר ונכנסות לסנטר. אני שולפת מהתיק את שקית "הרעל" שלי, סוכריות גומי בצורת דובונים ונחשים שנשכחה שם מפעם אחרונה שהסתובבתי במרחב המוסיקלי התל אביבי, אי שם בשבוע שעבר.

אנחנו נכנסות לאוזן.

נשמע קצת מגעיל אם חושבים על זה באופן מילולי לא?

האוזן בר מחולק בעצם לארבעה חלקים- האזור של הבמה, לשם הולכים כשהאנשים שבאת לשמוע מופיעים; החלק של הבר, בו עומדים כשמופיעים אנשים שאינם האנשים שבאת לשמוע, שותים בירה ומתמנגלים, לרוב עם אנשים שגם ככה אתה מכיר; הספות שמחוץ לחדר אמנים עליהם יושבים אם אתה עייף, או אם אתה מכיר את מי שמופיע אבל לא מספיק כדי להיכנס לחדר אמנים והחלק הרביעי הוא כמובן חדר האמנים עצמו. אל תטרחו לדמיין ריח חריף של חופש וסמים קלים, וגם לא 5 גרופיות יושבות על ארגז בירה, אל תטרחו לחשוב שפה סופסוף תוכלו לרפרר לכניסה המפורסמת של פני ליין עם ההדרכות בטיחות טיסה בצרפתית; בחדר אמנים של האוזן יש לבנים אדומות ממש כמו בחוץ, שתי ספות די יפות שחבל להרוס עם אפר, כמה כלי נגינה מפוזרים, גליל מסקנטייפ שחור ומשום מה בלון צהוב בודד. מרגע שאני ודנה נכנסות, יש גם שתי בחורות מקפצות ומצחקקות שמשחקות "אסור לבלון לגעת ברצפה". זה השוגר ראש מהגומי ומהקולה ששתינו קודם ב" before party" המטורפת שעשינו עם הסולן קודם בבית של דנה. רוקנרול'.

אחרי שקצו כוחות הקיפוץ שלנו והבלון הצהוב נזנח, מגיעה סופסוף הלהקה. נחושות להתנהג כמו גרופיות נאמנות אנחנו מדביקות מסקנטייפ שחור על היד, אבל אחרי כמה דקות מגלות שזה מאוד מציק וגם אסף אומר לדנה שהיא החברה הכי טובה שלו, אז היא לא יכולה להיות גרופית. נו מילא.

אני הולכת לבר להביא לנו שתייה- לי שליש בירה ולדנה בקבוק מים. רוקנרול' והכל, אבל כבר מאוחר ואלכוהול זה נורא יקר וגם כבד בבטן ובכלל באינדיכפר (שמריהו) היו בירות ב5 שקל וזה היה מספיק. מאחורי דלפק הבר מקדמת אותי בחורה שמתחת למשקפיים והתספורת גלח-בלורית הטרנסג'דרית שלה נראית יפה. אני מצלמת אותה בראש ומתייקת בתיקיית "פעם הבאה שמישהו יבקש ממני להסביר מה זה בעצם היבסטר".

חזרה בחדר אמנים, עוד תקרית שתיכנס לפוסט המתוכנן "דברים שקורים רק לי"- נופל לי העודף לתוך הבירה. אחרי כוס אחת של בירה בטעם עשרה שקלים וכמעט היחנקות, אני דנה ושירן הולכות למכור דיסקים ופוסטרים מהממים של LEFT.

שלוש בחורות יפות והדיסק היחיד שנמכר לפני הההופעה הוא לאמא של המתופף. מבינים, זאת אחת הבעיות של סצנת המוסיקה בארץ.

כמה דקות בכניסה ומגיע איל, חברי הוותיק מעיירת החוף שעבר לאחרונה לכרך, נהיה מגניב ונכנסת לאוזן בנונשלנטיות של שכנים. שוב שכחנו ללבוש את הטי שירט שכתוב עליה מאחורה "אנחנו לא ביחד" וכל הוייב הגרופי הזורם שלי הולך לעזאזל ומבטי הזימה האדישים התל אביביים פוסחים עליי. תודה לאל. אני חייבת להגיד שהעובדה שהתיק והמעיל שלי בחדר אמנים גורמים לי להרגיש חופשייה ומשוחררת כאילו הייתי ילדת פרחים.

ההופעה מתחילה.

כמה מרגש תמיד הרגע הזה לראות מישהו שאתה מכיר מופיע פעם ראשונה. הנה אסף, החבר הכי טוב של דנה וחבר חדש טוב שלי, אסף שלפני שעתיים גנבתי לו את כל הקשה של הפיצה ושכל שבוע אני רואה אתו סרט אצל דנה, עומד על במה ומפיק צלילים מגניבים מהגיטרה שלו ושר. הנה המילים שלו נהגות על השפתיים של האנשים מסביבי שכבר מכירים אותן מהופעות קודמות או מהדיסק.

כעבור שעה של כיף ומוסיקה נהדרת, ההופעה נגמרת, מסתבר שמוסיקה מוכרת יותר טוב מבחורות ואחרי הההופעה נמכרים כמה דיסקים. אסף נשאר להיות מוסיקאי באוזן ואני, דנה ואיל הולכים לסגור את הערב בסשן פרוע בסטריטס. בקבוק מים, הפוך גדול וסודה עם קרח ולימון. כולנו יודעים כמה שהיה מצחיק...

אנחנו חוזרות לאוזן להגיד ביי לאסף וכשאני יורדת במדרגות החוצה ילדונת היסטרית בטייץ מנומר ופוני אדום צווחת לחברה שלה ש"או מיי גוד עוזי רמירז שיחק לה באייפון". אני חושבת שכל עוד יש ילדות צווחניות, כנראה שכל סצנה מוסיקלית תצליח לחיות ומברכת על זה שאני כבר לא בת 18.

אני חוזרת הביתה בסביבות 2, עייפה ומרוצה, שמחה שיצאתי לשמוע קצת מוסיקה ולחיות את החיים ומשועשעת ממה שמתרחש בהם. כמה שעות אחר כך אני מקלפת את עצמי מהמיטה, עוטה מעיל עם פרווה בקצה ונוסעת למוסך לבדוק למה האוטו חורק.

לפני ליין זה לא היה קורה. רפרור לכמעט מפורסמים LEFT

פוסט מרגש וקצת מתורץ

התכוונתי לכתוב היום, אבל היה יום מפרך שכלל פסטיבל אינדיכפר שמריהו ובכל זאת בחרתי שלא להשאיר את קוראיי (שזה בינתיים כמה חברים טובים) בלא עדכון בבלוג ואני בוחרת לשתף אתכם בשלט הזה שאני ואחייני המהממים נתקלנו בו בספארי.
מה אתם אומרים יותר סיפור עצוב או יותר סוף משמח?

דברים שעושים לי לזרוח- המלצה אמנותית קלילה

לפני שבועיים הייתי בתערוכת צילומי העיתונות והתאהבתי בסדרה הזוכה של צלם כלכליסט, עמית שעל.
הסדרה נקראת "אלטנוילנד- מסע בעקבות צילומים ישנים" ומוצגות בה תמונות ישנות בשחור לבן על רקע המקומות כמו שהם היום. כל תמונה כזאת מצליחה לתפוס לדעתי את המשמעות של חדש וישן ביחד, את המשמעות הכמעט רגשית של הרעיון שלכל מרחב יש היסטוריה, שפעם הוא היה אחרת ושהחיים של אנשים עברו בתוכו.
התערוכה נגמרה אבל הגלריה באתר ממש נעימה וכיפית גם.
חוץ מזה נתקלתי בפייסבוק בפרסום למכירה של הצילומים היום איפשהו בתל אביב. אז אם יש לכם כסף ומקום- אוצו רוצו לקנות.
אני הייתי רוצה את זו של בניין העירייה או את זו שליד בית אהרונסון.

עדות מקומית- האתר אפשר לראות בקישור הזה

רשימות מקורס רישום

זוכרים כשהייתם קטנים והייתם אמורים ללכת לחוג ולא בדיוק התחשק לכם?

איך היה למשל אחר הצהריים של יום שלישי אי שם בשנות ה-90, ישבתם ליד התנור, אכלתם תפוז או בהיתם בפרק של מוש השור והדבר האחרון שהיה בא לכם הוא להידחק לבגדי הבלט, לקחת את תיק הטבחים הצעירים או מה שלא היה קשור לחוג שלכם, להיכנס לאוטו של אמא ולנסוע. בסופו של דבר אחרי ניסיון כושל לביים חולי או להפציר בהחלפה ללהזמין חברה הגעתם לחוג, ולמרות שהיה בד"כ נחמד הייתה בכם מן עצבות כזו על שאתם נמצאים במקום שלא בא לכם להיות בו ולא בדיוק יודעים למה?

ובכן, שוב במסגרת החיפושים העצמיים (כמעט כולם עושים כמעט הכל במסגרת חיפושים עצמיים, רק אני כ"כ מודעת לזה) נרשמתי לאחרונה לקורס רישום.

השבוע היה השיעור השלישי.

הקורס מתקיים, איך לא, בדירת סטודיו בפאתי פלורנטין . אני עולה על איילון ב18:35, בטוחה שאאחר כי הרי לא היה לי חשק ללכת, אבל כנגד כל הסיכויים והכוונות  מקדימה. אני מטפסת במעלה המבנה התעשייתי ומגיעה לדלת מתכת שכבר בוקעת ממנה המוסיקה של השיעור. סאונדטרק שהוא משהו בין מרדים למחרמן, כשמדי כמה דקות יש איזה טרק מסקרן או איזה ניסיון בסי להעיר את האווירה(מאוד מזכיר את המוסיקה של החורף בשבלול). בחלל של הסטודיו נמצאים כבר הבחור המוזר, בוגרת שנקר האמנותית והעדינה, בוגר שנקר שלא רוצה להתעסק באמנות אבל בא לקורס רישום ועוד בחורה שמחפשת את עצמה בין צבעי הפחם ופלטות השמן, רק נדמה שהיא מוצאת. המורה לרישום מסתובב בין כולם, לבוש בסרבל כתום ונראה כל כך כמו דמות מהסדרה הזאת מפעם על פלורנטין. האווירה קרירה, כולם אמנותיים מדי כדי להתחבר.

מתחילים.

אני לוקחת סטנד ומעמידה אותו מול שולחן עמוס פירות ירקות ושאר דברים שמעולם לא קובצו להם יחדיו במציאות שלא לצורך יצירת קומפוזיציה לטבע דומם. נייר הפחם שלי מקומט, שכחתי אותו באוטו ובין כל הבלגן מישהו לא זיהה שלא כדי לדרוך עליו. המורה לרישום ניגש אליי, צריך להתמודד עם הפרצוף המבועת שלי ועם תנועת השפתיים שאני עושה כשאני לא יודעת מה לעשות, מזיזה אותן מצד לצד, כמו איזה טיק.

"לראות כתמים" הוא מזכיר לי. ואני חושבת כמה הביטוי הזה נחמד ואיך כבר בא לי לכתוב אותו. אני מנסה לראות כתמים ומציירת צורות פתטיות. הוא מזכיר לי שוב. אני משחקת בפחם ונהנית מהשיעור רק כי זה כיף שלא ייאמן ללכלך ככה את הידיים! כשאני לא מסתכלת על השולחן, יוצאים לי דברים מגניבים. המורה לרישום עובר שוב. אומר שהוא "אוהב את האמורפיות הזו", שבלי באמת להיכנס לנעליים גדולות, זה מזכיר לו ברעיון את מטיס. אני לא אוהבת את האמורפיות הזו, והאמירה הזו מזכירה לי כל מיני אנשים מכשהייתי קטנה שהיו מאוהבים בי לרגע בגלל שהיה בי משהו שהם לא הבינו ומעולם לא היה להם רצון באמת להבין או כוח באמת להתאהב. בשיעור הקודם, כטשטשתי את סוף השמלה שלא הצלחתי לצייר לכדי צורה של נחש, הזכרתי את רמברדנט. אני לא רומזת שהמורה לרישום מאוהב בי, ואני בשמחה מוכנה להזכיר גם את מטיס וגם את רמברדנט. יותר את מטיס.

אני חוזרת הביתה מהשיעור, ושוב לא בטוחה אם שבוע הבא אני אלך.

מה שכן, המראה של אצבעות מוכתמות בפחם מקישות על המקלדת נדמה מאוד אמנותי. 

רשומת פתיחה לבלוג

באחד הספרים שאני הכי הכי אוהבת (עפיפונים/ רומן גארי) ישנה דמות מקסימה של ילדה בשם לילה. במהלך הספר לילה "חולמת את עצמה" והדבר היחיד שיותר מקסים מזה, הוא איך שלודו (הילד ולימים הנער ולימים הגבר שאוהב אותה) חולם אותה.
בשנים האחרונות אימצתי לי את הביטוי הזה וגם אני משתדלת "לחלום את עצמי" ולנסות ולחשוב "מה אעשה שאהיה גדולה" אבל בתמימות שהולמת ספרים ובביטחון שמתאים לדמותה של אצילה פולנייה מלפני המלחמה. רוב הזמן, אני לא חושבת שאני מצליחה. הבלוג הזה הוא עוד ניסיון חלימה שכזה.

מה בעצם מתוכנן להיות בבלוג?
אני מתכוונת לפרסם על בסיס קבוע פוסטים נחמדים של "דברים שעושים לי לזרוח"; כמו שירים שאהבתי, או משהו שנהניתי לקרוא בזמן האחרון, או אפילו סתם סיטואציה שראיתי ברחוב. הרעיון הוא להתמקד דווקא בדברים הנחמדים ביומיום בתקווה שזה ינעים את חיי וגם את אלו שלכם. אני בטוחה שלעיתים די תכופות ישתרבב איזה קיטור, אבל הוא יהיה עטוף בכתיבה חיננית אז אולי לא תשימו לב...
פעם בשבוע אני אפרסם פוסט תחת הכותרת "הטור השבועי" שיהיה הטור השבועי שבא לי לכתוב מגיל 15 בערך, משהו יותר מגובש וארוך במגוון נושאים. תוכלו למצוא גם ציטוטים וגם הצעות למוסיקה לפי רגעים (מוסיקת סדר וניקיון, שירי בוקר, שירי סגירת לילה וכו'). אתם מאוד מוזמנים להציע גם רעיונות משלכם.

אני אוהבת מאוד לחשוב באמצעות מילים של אחרים, אז אשאיר אתכם עם רומן גארי:
" חתרתי והאזנתי לילה 'החולמת על עצמה' בלשונו של טאד; לילה החוצה את האוקיינוסים האטלנטיים בשיט יחיד כמו אלן ז'רבו; לילה הכותבת רומנים המתורגמים לכל השפות; לילה המצילה חיי אדם בנאומי סניגוריה חוצבי להבות- והראש הבלונדיני, המוטל על כריות מזרחיות בין ארבעת החותרים, לא תיאר לו כלל כי בעיניי היא יצירה מופלאה ומרגשת פי כמה מכל אלו שהזכירה באי ידיעתה את עצמה..."

לפני סיום, אני רוצה להודות ממש לדניאל ירון המקסימה שעזרה לי ולטכנופוביה שלי לפתוח בלוג!