וינטג' וחיי היומיום

שלום חברים!
אני מתכננת עכשיו שורה של פוסטים שיעסקו בישן וחדש ובראשון אספר לך איך אני התאהבתי בוינטג'.

הקונספט של וינטג' הוא עניין עולה וטרנדי בתחום האופנה כבר כמה שנים- דברים ישנים מקבלים עדנה מחודשת ונתפסים לא רק ככיפיים וראויים אלא כיוקרתיים. אני מודה, זה טרנד שלקח לי הרבה זמן להתחבר אליו- המחשבה שידי המחטטת בתיק הישן- חדש שלי עלולה להיתקל בטעות באיזו חתיכת מוך שנמצאת שם משנות ה-60 די זעזעה אותי, שלא לדבר על הניסיונות לנחש מה עשתה "בעלת הבית" הקודמת של שמלת הוינטג' שלי שבד"כ הגיעו לספקולציות על רצח, זיעה או סתם דברים סוטים. גם עכשיו אני לא בדיוק מבינה את הצורך להפנות עורף מוחלט לפלאי האופנה המודרנית ולהתלבש בסטייל מדוייק של גולדה מאיר....
בכל מקרה, אני התאהבתי בוינטג' באיטליה.
איטליה מציעה הרבה מושאי אהבה, אבל היות שאני אלרגית ללקטוז ושביקרתי בה בסיור לימודי שכלל בעיקר המון סטודנטים חופשיים לתולדות האמנות מעל גיל 60, נפסלו עבורי האוכל והגברים האיטלקים ונותרתי עם האמנות (והיין).
לקראת הסיור נתבקש כל אחד להכין הרצאה על מאמר שניתן לו מראש. המאמר שלי היה על ספוליה. מה זה הספוליה הזה אתם שואלים את עצמכם? האם זה שם של מחלה נדירה של סתתי אבן בימה"ב? אולי אגודה נוצרית סודית ואולי שם של גבינה מסריחה במיוחד? ובכן, המורפיקס מתרגם ספוליה כ"שימוש משני". זה לא עזר לי יותר מלכם, וכך קראתי לי מספר לא מבוטל של עמודים בלי להבין מה באמת רוצים ממני, עד ש (פה פה פם) נתקלתי בציטוט של מכתב של תאודוריק (שמסתבר שהיה חבוב ממש חשוב וקיסר ברוונה שהייתה פעם גם ממש חשובה) לרומא וזו לשון הדברים: "משאלתנו היא לבנות בניינים חדשים מבלי להרוס את הישנים". כבר מהמשפט הזה אנחנו מבינים שאם תאודוריק היה פה בסביבה, היינו יכולים להתהלך בתל אביב בסבבה בין בניינים אקלקטיים מהממים, אבל הקטע המשמעותי מגיע בהמשך, כאשר תאודוריק מפציר ברומא לשלוח לו גושי שיש מהעת העתיקה: "אם ירצה האל, בכל לשון של בקשה, שלח לרוונה את גושי השיש והעמודים, שם יוכלו להיעשות יפים בשנית ולתפוס את מקומם הראוי בבניינינו" (לתרגום טקסטים דרמטטים בתשלום אפשר לפנות במייל (בצחוק))). בשלב זה של הקריאה קראתי בקול נרגש לעבר ערימת הדפים שלי: "ספוליה זה וינטג'!".
מהתובנה הזו לחנות הוינטג' המקסימה ברוונה (שממוקמת על ציר האופנה לא רחוק מימה"ב) ולקניית שמלת פסים מחוייטת מהממת מאישה שמשקפיה מחוברות לראשה באמצעות שרוך, הייתה קצרה.
תאודוריק רוצה לייצר ברוונה שלו אסתטיקה שמשלבת בין ישן וחדש, הוא מנסה לצאת בהצהרה פוליטית שמחברת אותו לזוהר האדריכלי של הקיסר הנוצרי הראשון קונסטנטינוס, אבל גם בהצהרה הנוגעת ליופי עצמו.
אנחנו שופטים אדריכלות בהקשר לפוליטיקה, תרבות ואסתטיקה, אך נחשוב פעמיים לפני שנתייחס ברצינות כזו לבגדים שאנחנו לובשים ולטרנדים האופנתיים שמקיפים אותנו. ובעצם למה? כשאני אוחזת בידי העטויה שרוול הסוודר החדש שלי תיק וינטג' אני לא יוצרת אסתטיקה שמשלבת בין ישן לחדש? שכוכבות הוליוודיות פוסעות על שטיחים אדומים בשמלות ולנטינו משנות ה-20 הן לא מחפשות גושפנקא בזוהר של ימים עברו? ושאנחנו לובשות את כל אותן שמלות מתנפנפות משנות החמישים יחד עם כפכפי ההויאנס שלנו אנחנו לא מתרפקות על איזו תמימות נוסטלגית שמי יודע אם הייתה קיימת?

עד כאן מחשבות והגיגים.
מתוכנן לפעם הבאה: קצת על ההיסטוריה של וינטג', סיור עם מצלמה ברחבי תל אביב הוינטג'ית ומי יודע מה עוד.

לסיום- צילום טבע דומם של כמה מפרטי הוינטג' שלי...

ועם פסיפס התקרה של הבביסטריום הארניאני בררונה, ככה סתם

ביקורת תרבות? הפצ'ה קוצ'ה.

פוסט על הפצ'ה קוצ'ה מתוכנן מהרגע שנודע לי שאני הולכת. הידיעה הזו אמנם לא גרמה למקלדת שלי להירתם לכתיבת הפוסט במהרה (נהפוכו, כל שעסקנו בו אני והמקלדת הוא צ'טים בפייסבוק), אבל היא כן השפיעה על החוויה שלי.
כמה מילים על ה"פצ'ה קוצ'ה": מדובר בפורמט אמנות שהתחיל ביפן, בו כמה 'אמנים' מציגים פרזנטציה במשך 6 דקות ו40 שניות. הפצ'ה קוצ'ה נערך ביותר מ300 מדינות, וזו בארץ היא הגדולה ביותר!
אל תתנו לטון הידעני האמנותי להטעות אתכם- אני הגעתי לפצ'ה קוצ'ה לראשונה בקיץ הקודם די במקרה הודות למגניבותו של ידידי הטוב יוני ויצאתי זורחת ומלאת השראה. בכלל העניין האמנותי שלי, הוא התאהבות די חדשה, אבל מאוד בוערת.
ובכן, באותו ערב חורפי שבוע שעבר, הגעתי למתחם האנגר 11 לבדי ועמדתי בין שלל האנשים שחיכו לפתיחת הדלתות כדי לאוץ ולתפוס מקומות ראויים בזמן שאחותי חיכתה בגבורה בתור של ארומה כדי להביא לנו קפה. כמו בכל פעם שאני מגיעה למקום חדש, הסתכלתי מסביב וליקטתי לי פרטי מידע על אנשים. שמתי לב שהקהל שהגיע לאירוע האמנות הזה הוא סופר מגוון- מבוגרים, בני נוער ואפילו כמה הורים עם ילדים, "מ-גניבים" תל אביבים ואנשי נורמה נטולי טרנדיות, אנשים מקורבי סצנת האמנות וכאלה שבכלל לא יודעים שיש כזאת (בעצם, יש כזאת?.
נכנסנו אני וכל שאר המקדימים לאולם ותפסנו מקומותינו בין 4 טורים של כסאות פלסטיק בשחור ולבן. ברקע מוסיקת אלקטרו מרקידה הנעימה את זממנו (לי זה לא היה כ"כ נעים) ובשעה שלקח לאירוע להתחיל התמנגלו כולם, נהנו ממשקאות הבר שנמכרו במחירים לא נורא מופקעים ומפופקורן ונקניקיות בלחמנייה. "לא יכולתי שלא לתהות" (כפי שאומרת קארי ברדשו עת היא כותבת את הטור שלה בשידורים החוזרים בוי או די שלי) האם הפצ'ה קוצ'ה הוא יותר אמנות או יותר אירוע?
אני חושבת שהקהל המגוון, אווירת המסיבה, ההנחיה הקצת קלאב- מדית של האוצרים ענת ספרן ואיתי מאונטר והעובדה האולי מקרית שרוב הנציגים יותר מ"עוברים מסך" מרמזת על תשובה אפשרית. למרות הטון הציני אני חושבת שפה בדיוק טמון הקסם של הפצ'ה קוצ'ה.
הקהל זוכה להגיע לאירוע זמין, נגיש, כיפי וגם זול (20 ₪ לכרטיס) בו מתערבבת אמנות רחוב, גרפיקה, מוסיקה וכו' והכל בזמן שקולע בדיוק לפיוז הקצר של "האדם העכשווי" (מושג שהרגע המצאתי, שמתי גרשיים כדי שיראה לגיטמי) ובתוך כל הגיוון הזה יכול כל אחד למצוא משהו שיעורר בו התפעלות.
אנחנו רגילים לחשוב שאמנות אמורה להיות גבוהה, קשה, ספיציפית, דורשת ידע מוקדם ויכולת להטות את הראש ימינה תוך מלמול "מממ", והפצ'ה קוצ'ה מזכירה לנו כמה קלה נעימה ונגישה יכולה אמנות להיות. בעוד אני יושבת בביתי ועוסקת בשטויות אני תוהה- אם הכל מוגש לי על מצע קליל של מוסיקה אלקטרונית ב6 דקות ו40 שניות האם אאבד את הכוח והרצון ללכת למוזיאון ולגלריה? אם לא היו ספרים של פבלו קואלו, האם ליותר אנשים הייתה סבלנות לקרוא את גבריאל גרסיה מרקס?
וככה מהדהדת הפצ'ה קוצ'ה הקליליה והכיפית את שאלת השאלות הפלצנית והבוערת של האמנות ובעיקר של פרקטיקת זיוני השכל על אמנות (שזה כאמור החלק שלי)- מה אמנות אמורה להיות?
עכשיו משחשבנו יותר מדי- אני מזמינה אתכם להתרשם אינטרנטית מהפצקה קוצ'ה- http://www.pechakuchatlv.com/tag/פצה-קוצה-11
אני הכי נגנבתי ממירב מרודי והurbex
בפעם הבאה מובטח פוסט קצר ויותר עמוס תמונות.

ביקורת תרבות? בעקבות אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

השבוע בעוד ערב חורפי במיוחד, מצאתי את עצמי נוסעת לכיוון סוזן דלל, לצרוך קצת תרבות. לאחר שכמה בניינים אקלקטיים בלבלו אותי ומצאתי עצמי נכנסת לרחובות מיותרים כדי להתעמק באלמנטים אדריכליים, הגענו אני וחברתי לאולם, דילגנו בחינניות על התור, אספנו את כרטיסינו באוטומט הכרטיסים החדש והתיישבנו.
אחח כמה אני אוהבת את הרגע הזה לפני שנפתח הוילון, לפני שמתחיל הסרט ואני מוזמנת להיכנס לתוך היקום היצירתי של מישהו אחר. ההתרגשות גורמת לי לשכוח לרגע קט מה באתי לראות ונדמה שלשנייה התודעה שלי עוברת אל מאחורי הקלעים, מקום שבמטופשותי אני קצת מתגעגעת אליו עוד מימי סיום הבגרות במחול.
היצירות של ענבל פינטו ואבשלום פולק יוצרות יקום קסום במיוחד. השפה התנועתית, הויזואלית והמוסיקלית שלהם נארגת יחדיו לכדי ניב מיוחד שכשאתה שומע אותו, אתה יודע בדיוק שהגעת לארץ שלהם.
"אויסטר" היא אחת היצירות המוקדמות של פינטו ופולק והועלתה לראשונה ב-1999. במידע אודות המופע כתוב " מחול- תיאטרון- קרקס שופע דמיון והומר, בעולם פנטסטי מלא אירוניה". למעשה לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר; אויסטר מציג קרקס תיאטרוני שלפרקים מזכיר בחיוך מופעים כשל חנוך לוין או ניסים אלוני המובא לבמה בחוכמה, במימיקות נהדרות ובטכניקה ריקודית מושלמת. על הבמה עולות בזו אחר זו מיני קבוצות שונות ומשנות: בלרינה שלישבנה מחובר כסא, צמד רקדניות שידיהן מחוברות לרגליהן בחוט, רקדנית תלויה באוויר כמו פעמון, רקדנית עם יד ארוכה במיוחד ועוד ועוד רעיונות נפלאים שכאלו. כל הדמויות האלו יוצרות פליאה, שעשוע וזעזוע כאחד ובעיקר עושות חשק להצטרף לקרקס.
במהלך הצפייה מצאתי את עצמי נעה בין הרצון לתת לחוויה להקיף אותי, להיכנס לעולם הקרקסי ולהינות ישובה לאחור על כסאי מהאסתטיקה המשובחת ומביצועי הרקדנים לבין הנטייה הבלתי פוסקת שטרם החלטתי אם יומרנית הוא אינטלקטואלית (ואולי זה גם המקום לתהות מה בעצם ההבדל) לנתח את המופע- רעיונות כמו "אולי הרקדנים שמוצגים כמו פריקס בקרקס מייצגים אותנו בחברה שלא מקבלת שונים"; "אולי התנועה הזו פירושה מחאה על מצבם?"; אולי הריקוד מראה שאפשר להיות מאושר גם כשאתה חריג עם יד אחת ארוכה מדי או כסא מחובר לישבן?" לא הפסיקו לצוץ במוחי ולגרום לי להרגיש די מתוסכלת.
אני תוהה האם ניסיונות הניתוח הכמעט בלתי רצוניים שלי גורעים מחוויות הצפייה שלי או מוסיפים לה? האם אנחנו מסוגלים לצפות צפייה חווייתית במשהו לא תחום רעיונית, חסר מילים והסברים כמו מחול מודרני מבלי למצוא עצמנו מחפשים אחר פתרונות פשטניים במוחנו הקודח?
אחרי המופע נשארתי לשיחה עם פולק ופינטו המקסימים ותלמידים. נדמה שתלמידות התיכון במגמת המחול מאיכנשהו התחבטו בשאלות דומות לשלי; שוב ושוב שאלו הנערות את היוצרים המתוסכלים מה הסיפור מאחורי היצירה, מה ההשראה המדויקת, מה הפירוש של השם והם מצדם ניסו להסביר להם (ולנו) שהם לא עובדים עם ספר חוקים, שליצירה אין נוסחה וההשראה והפרקטיקה מתחברים לכדי הקסם הזה באיזה תהליך בלתי ניתן להסבר שדורש הרבה עבודה.
אפשר שהצורך הפנימי שלנו למצוא הסברים לאמנות, לחפש תמיד את הרעיון המוגדר מאחורי הדבר, את הנוסחה נובע מאיזה רצון עז פנימי לגלות איך אנחנו יכולים גם, ולא רק להיכנס ליקום היצירתי של מישהו אחר, אלא לברוא לנו אחד משל עצמנו.
נדמה לי שבדרך אנחנו עלולים לאבד את החוויה.

מילה אחרונה-
לפני כחודש נתקלתי לראשונה במונח "אמנות נאיבית", שמתייחס לזרם אמנותי צבעוני וחביב ביותר שקיים בעיקר בפיסול ובציור ומיד יצירות המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק קפצו לראשי. אולי עוד אכתוב על ההקבלה הזו, אבל בינתיים לינק לגלרית אמנות נאיבית בתל אביב עם הסברים- http://www.ginagallery.com/asp/main.asp

תרבות, אופנה-- כשההיסטוריה חוזרת, מה היא מנסה לומר לנו?

תצוגת החורף של ארמאני- עור וטקסטורות עשירות. 

אם הסתכלתם מסביב לאחרונה, ודאי הבחנתם שמבחינה אפנתית, אנחנו מוקפים בחומרים יקרים (ויוקרתיים?) כמו משי, פרווה ועור, בטקסטורות עשירות ובגזרות שמקבלות השראה משנות ה-50. אם לא הסתכלתם- אין שום בעיה, אני שמחה לעשות את זה בשבילכם...

ארמאני- עור

מראה בהשראת שנות ה-50, תצוגת החורף של שנאל. 

מראה בהשראת שנות החמישים. דיור. 

טקסטורות. שנאל 

טקסטורות. תצוגת החורף של ארמאני

הסקירה האסתטית המרשימה הזו לוקחת אותי לעשורים יותר זוהרים, בהם יהלומים היו החברים הכי טובים, רק התחילו לשים לב שפרווה זה לא מוסרי ושאיפות פמיניסטיות הלכו לאיבוד בין שכבות של טול ומותן צרה.
עכשיו קצת רצינות- נהוג לייחס את האפנה של שנות החמישים לצורך ליצור מראית עין של שלמות, אחרי שנות הארבעים הקשות, שהיו שנים של מלחמה, משברים כלכליים ואובדן דרך. כל העושר והשפע הזה הם ניסיון חיצוני לחפות על תחלואיה של חברה אבודה במשבר. אתם לא חייבים להאמין לי, אתם יכולים פשוט לראות מד מן.

הייתכן שהרטרו הזה לשנות החמישים והעלייה המחודשת של חומרים עשירים ויוקרתיים טומנת בחובה אמירה פוליטית מודחקת?
האם הבגדים העשירים שלנו מנסים בעצם להצביע על מה שאנחנו מסתירים?

פוסט ממש ממש שטותי. אחד רציני יותר יגיע בהמשך היום

ובכן, צפו רגע בקליפ הזה- stay/ שיר פופ דרמטי חדש.

ראיתם? יופי.

עכשיו אני אספר לכם רגע על האסוציאציות האינטרטקסטואליות שעוברות לי במוח כתוצאה משנתיים וחצי של פתיחת אופקים באוניברסיטה.

1.עגיל באוזן, ובכלל לוק שזורק לתחילת הניינטיז, מה שמרמז על חיפוש גושפנקא מגדולי העבר.

2. הפתיחה של מקבת' של פולנסקי- במאי הקליפ מנסה להוכיח שיש לו צד אמנותי ומחוכם ומרפרר גם לשייקספיר וגם לפולנסקי בנוף ובשלושת הדמויות הנשיות.

3. ריקוד בהשראת מרת'ה גרהאם- שוב מישהו מנסה להוכיח את הידע התרבותי שלו. רק שבטעות יש פה אינטרטקסט בעיקר לטקס יום הזיכרון בתיכון, מה שמוכיח לדעתי איזה נקודה ישראלית בהפקת הקליפ.

4. סטיילניג בהשראת תרבות הנעורים שמתרפקת לאחרונה על סדרות וסרטי ערפדים, שהרי כולנו יודעים שכל ערפד קשוח ומסוכן בעיירה השוממת היה פעם בחור סקסי בבגדי מלחמת האזרחים ושלאות הזדהות מתישהו גם הגיבורה הענוגה תולבש במחוך.

5. אחרון וממש לא מכוון, אבל בולט- תוהה לכמה אנשים ברור מהתחלת הפוסט שככה הוא יסתיים :)

תרבות, אופנה

ובכן, החלטתי שהאמורפיות של הבלוג מתסכלת אותי ולכן מעתה ועד להודעה חדשה יעסוק הבלוג כל שבוע בנושא אחר ומשתנה, כאשר אתם יכולים לחוות דעה אם אתם בעד בלוג בנושא מסויים או "בלוג רב תחומי". אני מבטיחה לכם שאני לא אעמוד בזה ולפחות פעם בשבוע ישתרבב פוסט אישי ושטותי.

השבוע- תרבות, אופנה

לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי מצדיקה את האהבה שלי לאופנה ולכן הפוסט הראשון יעסוק בדיוק בזה- מה כ"כ נהדר באופנה בעצם?

קודם כל אני דוגלת נחרצת בקלישאה שאופנה היא צורת ביטוי, מה שאני לובשת הוא חלק ממני. המפקפקים עלולים להסתכל לצדדים ולהגיד שכולם לבושים פחות או יותר אותו דבר אבל היי! כולם גם קוראים פחות או יותר את אותם ספרים ואוהבים פחות או יותר את אותה מוסיקה ועדיין זה חלק לגיטמי מהגדרת הזהות שלהם לא?

עניין נוסף הוא שמה שאנחנו לובשים משפיע על איך שאנחנו מרגישים. לא מדובר רק בלהרגיש חרא כל היום כי לבשתי ג'ינס שאני מרגישה אתו מכוערת, מדובר באנשים שצורת הלבוש שלהם משפיעה על התפיסה העצמית שלהם. תתפלאו אבל יש המון אנשים שעם טיפה הנחייה וסטיילניג יכולים להרגיש עם עצמם הרבה יותר נוח חיצונית, מה שמשפיע על ההתנהלות ועל הביטחון העצמי שלהם. אתם לא מתארים לעצמכם כמה זה באמת מרגש לעבור עם מישהו תהליך כזה.

נקודה אחרונה היא שלדעתי (ואני בהחלט לא לבד בעניין) אופנה היא חלק מהתרבות!

ממש כמו שיש יצירות אמנות, ספרות או מוסיקה שפונים לקהלים ספציפיים בעלי ידע מסויים- גם אופנה פועלת ברבדים שונים ופונה לקהלים שונים.

אפשר לעשות לאופנה ניתוח היסטורי- חומרי ולהשליך ממנו על התפתחויות חברתיות וכלכליות.

אופנה היא חוויה אסתטית, שיכולה לבוא לידי ביטוי בטקסטורה, בגזרה, בבד ומכילה בתוכה המון יצירתיות.

אני בעצם טוענת שאופנה מחברת בין אסתטיות, מסחריות ורגש ויוצרת תרבות מאוד דינמית ונגישה.

הפוסטים שיעסקו באופנה בבלוג, ידברו בדיוק על זה תוך כדי מתן עצות פרקטיות ואנקדוטות שונות. 

נתחיל בכמה אנקדוטות חמודות שכאלה:

נתקלתם בגרביונים האלה של אמריקן אפרל ואף פעם לא הבנתם על שום מה ולמה הקו מאחור?

ובכן, אחרי מלחה"ע השנייה, כאשר המצב הכלכלי היה רע ומר, אחד הדברים שהיה קשה להשיג הוא גרביונים (שהיו עשויים אז ממשי ותפורים בתפר כהה דק מאחור) ולכן נשים אירופיות נהגו לצייר על רגליהן בעיפרון קו שחור כדי ליצור אשליה שהן לובשות גרביונים. אמריקן אפרל "מרפררים" בדיוק לזה.