קיץ לבן וזוהר

שבוע שעבר, עת הייתי צריכה להתארגן במהירות שיא, מצאתי את עצמי שולפת במהרה את השמלה האהובה עליי בזמן האחרון, זו שגורמת לי להרגיש טוב בכל פעם שאני לובשת אותה. מתבקש שתהיה זו שמלה קטנה שחורה, קלאסית ומחטבת, אבל במקרה שלי- מדובר בשמלת קרושה לבנה עם שרוולים ארוכים חצאית קצרצרה ומותן מרומזת.
בכלל שמתי לב שלאחרונה כל פעם שאני יוצאת מהבית אני מוצאת בגד להוסיף לאוסף "פרטי המפית" החביב עליי. למזלי הרב, מיטב כוהני האופנה מעודדים הקיץ את אהבתי לצבע הלבן ולתחרה וסריגות קרושה למינהן.

אני חושבת שמה שאני כל כך אוהבת בטרנד המראה הלבן, הוא שלמרות הטוטליות שלו, הוא מלא אפשרויות. על מה לעזאזל אני מקשקשת? אני אסביר.
כשאת יוצאת מהבית כולך בלבן, את לא יכולה שלא לתת לצבע לפעול עלייך, העניין הוא שהמראה הלבן יכול להעניק לך תחושה של כלה נסיכותית, של ילדת ים, של אלה יוונית או של אישה מחוכמת ואופנתית. לא יודעת מה אתכן, אבל אני שמחה לצאת מהבית עטופה באחת ההרגשות האלה כל יום :)
שעות מהנות של בחינת "הקולקציות הלבנות" ברשת מגלות קודם כל שאכן יש קולקציות שלמות שמוקדשות לצבע הלבן, שבתי אופנה שונים מקדישים לכך אינטרפרטציות שונות ושדווקא מראה בצבע התמים והבתולי הזה יוצר מראה שמשדר עוצמה.
"הטרנדים החמים" הם מכנסיים לבנים גבוהים ומתרחבים מעט אה-לה שנות השבעים,פריטי תחרה כמו שמלות מקסי, מכנסונים ושמלות מידי בגזרה סגורה וצמודה, שמלות מפוסלות בהשפעה אדריכלית.

בתמונות המצורפות תוכלו להתעכב על המראה הנקי והמחוכם של שנאל בתצוגת האופנה ועל כוכבות נבחרות בפסטיבל קאן, מראה שישר זורק אותי ל"מוד מצליחני" ועל המראה הקסום והתחרתי של דולצ'ה גבאנה, שפשוט לא נעים לי מעצמי מכמה אני חושקת בשמלה מהקולקציה שלהם.

בתקווה בפוסט הבא- סדרת צילומים שבהם נראה איך אפשר לעשות לעצמנו קיץ לבן וזוהר גם כשבאופן טרגי אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו שמלה של דולצ'ה גבאנה.

ולסיום- לינק להופעה של פלורנס אנד דה משין שייתכן שהייתה גם באנרגיות כאלה גם אם הייתה לובשת שק, אבל לדעתי הכל קשור בבגד המגניב והצחור שלה http://www.youtube.com/watch?v=E0BVLPm2zrQ&feature=related

בעקבות טקס יום הזיכרון- ....

כבר כמה שנים, כל שנה ביום הזיכרון, אני הולכת לטקס בקן הרצליה של הנוער העובד והלומד.
קן הרצליה מעולם לא היה מעוזה הגדוש שמחת חיים של תנועת נוער; מאז שאני זוכרת את עצמי היה יותר מקום מפלט לנערים שהולכים עם נעלי קיפי. הפרידה ממנו, אי שם באזור גיל 17, מעולם לא הייתה חותכת ועצובה, אלא טבעית ומפוכחת. ובכל זאת, כל שנה כשאני מגיעה לשם, עם כל דקה בטקס אני נהיית יותר ויותר עצובה.
השנה, כאשר הילד זב החוטם שהתגלה להיות הקומונר, אמר "עלה והגשם" ובעוד חמשת החניכים שנותרו בקן ענו לו "עלה נעלה", אני, רק רציתי לשבת ופתאום הצלחתי להודות בסיבה בגללה כל שנה אני נהיית יותר עצובה.
כל שנה אני נהיית יותר צינית.

אין לי אשליות בנושא. אהבתי לקרוא את קרל מרקס ולחפור על גילומים של תרבות הצריכה ב"געגועיי לקיסינג'ר", אבל אף פעם לא האמנתי בסוציאליזם ולא רציתי להיות בגרעין של התנועה. היי אפילו לא יצאתי לקורס מד"צים. אבל איפשהו בחלל הזה שבין הקן לדשא של יד לבנים, בין גיל 9 ל17 ואולי כמה דקות אחרי, האמנתי בדברים שהיום אני לא מצליחה להאמין בהם, כי היום אני לא ממש מצליחה להאמין בכלום.
כשהטקס מתנהל לו פעם עם טקסטים של חיים חפר, פעם עם של יאיר לפיד, לרוב עם גיטרה מזייפת ותמיד תמיד עם איזשהו ציטוט של רבין, אני עצובה לא בגלל החיילים הנופלים, לא בגלל גסיסתו העקבית של רעיון השלום, לא רק בגלל מערכת היחסים המדשדשת שלי עם המדינה שלנו, אלא בגלל שמסתבר שאפילו אני, כבר איבדתי את כל התמימות שלנו.
ומה שבאמת באמת מעציב אותי פה זה כל ה"אני" שחוזר פה וגורם לי לרצות כל כך למצוא איזה אנחנו. והרי אנחנו כאנשים נאורים אמורים להיות נגד הרג של אנשים משני הצדדים, ואנחנו כישראלים אמורים להיות מוכנים להגן על מדינתנו, ואנחנו כצעירים אמורים לרצות לבנות עולם טוב יותר, אבל כל מה שיש זה אני שמרוב בלבול לא מסוגל לשיר את "התקווה".
אני שותקת כשהקהל העלוב כל כך במספריו של הטקס הזה שר ומסתכלת לרצפה. אני רואה את האיש שמאחורי מסתכל בי ואני רוצה להגיד לו שאני יודעת שאנחנו אמורים לשיר אבל אני לא מצליחה.

כמו בכל שנה, הטקס מסתיים בשירת האינטרנציונל, ולצלילי המילים האלימות והכל כך לא רלוונטיות האלה, העצב שלי נמהל בעצבים.

אני יוצאת אל הדשא מתוסכלת מחוסר היכולת שלי להתחבר לכלום, להאמין בכלום ומהסטירה שהזמן החולף נותן לי כשאני כמעט יכולה לראות עצמי מסתובבת פה בגיל 14 והנחמה העיקרית היא בעיקר שזה לפחות מפריע לי...