סליחה שהזנחתי אתכם לאחרונה...אתם יודעים, החיים.
אולי אתם זוכרים שהבלוג אמור לעסוק באחרונה בישן וחדש. ובכן, די במקרה גיליתי שלעיתים הדרך להתמודד עם כל מה שמסריח בקיום הישראלי הוא היופי והתמימות שמגולמת באמנות שעשו פה כשעוד האמינו שיכולה להיות פה הרמוניה...
הרעיון לקוח באופן רשמי מתערוכה שאצר ב2006 יגאל צלמונה בשם "היינו כחולמים", אבל האמת שההרגשה לא זרה לי בכלל. אתם מכירים את זה שאתם הולכים בתל אביב ובין הרעש והערפיח מביט אליכם פתאום איזה בניין משנות ה-20 שעבר שימור, זוהר בתריסי עץ ובמרפסות שנראות מתוך פנטזיה ופתאום, לא משנה מה הכל יפה?
הפוסט הזה ינסה להעביר לכם את התחושה הזאת, ואולי אם ניזכר שפעם הכל היה אמור להיות יפה לרגע זה יעבוד לנו:)
היצירות לפי הסדר- אבל פן/ רחל ויעקב
נחום גוטמן/ גימנסיה הרצליה (הננן אקלקטי והזוי שהרסו)
קפה קזינו שנות ה-20 (נהרס)
ככר דיזינגוף בשנות ה-30
כרזה- חלוצה ציונית (תמיד כוסיות עבדו כדי לשווק את א"י)
פרנקל- שקיעה בצפת
כרזה ציונית
אחרון לסיום...קצת יופי עכשווי- צילום של צפון תל אביב/ דורון ניסים מתוך עדות מקומית
