רשימות מקורס רישום

זוכרים כשהייתם קטנים והייתם אמורים ללכת לחוג ולא בדיוק התחשק לכם?

איך היה למשל אחר הצהריים של יום שלישי אי שם בשנות ה-90, ישבתם ליד התנור, אכלתם תפוז או בהיתם בפרק של מוש השור והדבר האחרון שהיה בא לכם הוא להידחק לבגדי הבלט, לקחת את תיק הטבחים הצעירים או מה שלא היה קשור לחוג שלכם, להיכנס לאוטו של אמא ולנסוע. בסופו של דבר אחרי ניסיון כושל לביים חולי או להפציר בהחלפה ללהזמין חברה הגעתם לחוג, ולמרות שהיה בד"כ נחמד הייתה בכם מן עצבות כזו על שאתם נמצאים במקום שלא בא לכם להיות בו ולא בדיוק יודעים למה?

ובכן, שוב במסגרת החיפושים העצמיים (כמעט כולם עושים כמעט הכל במסגרת חיפושים עצמיים, רק אני כ"כ מודעת לזה) נרשמתי לאחרונה לקורס רישום.

השבוע היה השיעור השלישי.

הקורס מתקיים, איך לא, בדירת סטודיו בפאתי פלורנטין . אני עולה על איילון ב18:35, בטוחה שאאחר כי הרי לא היה לי חשק ללכת, אבל כנגד כל הסיכויים והכוונות  מקדימה. אני מטפסת במעלה המבנה התעשייתי ומגיעה לדלת מתכת שכבר בוקעת ממנה המוסיקה של השיעור. סאונדטרק שהוא משהו בין מרדים למחרמן, כשמדי כמה דקות יש איזה טרק מסקרן או איזה ניסיון בסי להעיר את האווירה(מאוד מזכיר את המוסיקה של החורף בשבלול). בחלל של הסטודיו נמצאים כבר הבחור המוזר, בוגרת שנקר האמנותית והעדינה, בוגר שנקר שלא רוצה להתעסק באמנות אבל בא לקורס רישום ועוד בחורה שמחפשת את עצמה בין צבעי הפחם ופלטות השמן, רק נדמה שהיא מוצאת. המורה לרישום מסתובב בין כולם, לבוש בסרבל כתום ונראה כל כך כמו דמות מהסדרה הזאת מפעם על פלורנטין. האווירה קרירה, כולם אמנותיים מדי כדי להתחבר.

מתחילים.

אני לוקחת סטנד ומעמידה אותו מול שולחן עמוס פירות ירקות ושאר דברים שמעולם לא קובצו להם יחדיו במציאות שלא לצורך יצירת קומפוזיציה לטבע דומם. נייר הפחם שלי מקומט, שכחתי אותו באוטו ובין כל הבלגן מישהו לא זיהה שלא כדי לדרוך עליו. המורה לרישום ניגש אליי, צריך להתמודד עם הפרצוף המבועת שלי ועם תנועת השפתיים שאני עושה כשאני לא יודעת מה לעשות, מזיזה אותן מצד לצד, כמו איזה טיק.

"לראות כתמים" הוא מזכיר לי. ואני חושבת כמה הביטוי הזה נחמד ואיך כבר בא לי לכתוב אותו. אני מנסה לראות כתמים ומציירת צורות פתטיות. הוא מזכיר לי שוב. אני משחקת בפחם ונהנית מהשיעור רק כי זה כיף שלא ייאמן ללכלך ככה את הידיים! כשאני לא מסתכלת על השולחן, יוצאים לי דברים מגניבים. המורה לרישום עובר שוב. אומר שהוא "אוהב את האמורפיות הזו", שבלי באמת להיכנס לנעליים גדולות, זה מזכיר לו ברעיון את מטיס. אני לא אוהבת את האמורפיות הזו, והאמירה הזו מזכירה לי כל מיני אנשים מכשהייתי קטנה שהיו מאוהבים בי לרגע בגלל שהיה בי משהו שהם לא הבינו ומעולם לא היה להם רצון באמת להבין או כוח באמת להתאהב. בשיעור הקודם, כטשטשתי את סוף השמלה שלא הצלחתי לצייר לכדי צורה של נחש, הזכרתי את רמברדנט. אני לא רומזת שהמורה לרישום מאוהב בי, ואני בשמחה מוכנה להזכיר גם את מטיס וגם את רמברדנט. יותר את מטיס.

אני חוזרת הביתה מהשיעור, ושוב לא בטוחה אם שבוע הבא אני אלך.

מה שכן, המראה של אצבעות מוכתמות בפחם מקישות על המקלדת נדמה מאוד אמנותי.