It's all happening? רוני ברגר בשבוע דילוגים בין שלוליות האינדי הישראלי.

טוב טוב אז לא בדיוק שבוע- אתמול הייתי באוזן בר ובחמישי הייתי בפסטיבל שוליים הזה בכפר (שמריהו), אבל זו בדיוק הנקודה.

ערב שבת גשום ואורבני (כלומר מטפטף ותל אביבי). אני ודנה הזוהרת מפלחות בחריקה את דרכנו מן המטרופולין רמת גן לכרך להופעה של LEFT באוזן בר. אנחנו יוצאות מהאוטו ולובשות עם המעילים המרהיבים שלנו, למרות שלא באמת קר ונכנסות לסנטר. אני שולפת מהתיק את שקית "הרעל" שלי, סוכריות גומי בצורת דובונים ונחשים שנשכחה שם מפעם אחרונה שהסתובבתי במרחב המוסיקלי התל אביבי, אי שם בשבוע שעבר.

אנחנו נכנסות לאוזן.

נשמע קצת מגעיל אם חושבים על זה באופן מילולי לא?

האוזן בר מחולק בעצם לארבעה חלקים- האזור של הבמה, לשם הולכים כשהאנשים שבאת לשמוע מופיעים; החלק של הבר, בו עומדים כשמופיעים אנשים שאינם האנשים שבאת לשמוע, שותים בירה ומתמנגלים, לרוב עם אנשים שגם ככה אתה מכיר; הספות שמחוץ לחדר אמנים עליהם יושבים אם אתה עייף, או אם אתה מכיר את מי שמופיע אבל לא מספיק כדי להיכנס לחדר אמנים והחלק הרביעי הוא כמובן חדר האמנים עצמו. אל תטרחו לדמיין ריח חריף של חופש וסמים קלים, וגם לא 5 גרופיות יושבות על ארגז בירה, אל תטרחו לחשוב שפה סופסוף תוכלו לרפרר לכניסה המפורסמת של פני ליין עם ההדרכות בטיחות טיסה בצרפתית; בחדר אמנים של האוזן יש לבנים אדומות ממש כמו בחוץ, שתי ספות די יפות שחבל להרוס עם אפר, כמה כלי נגינה מפוזרים, גליל מסקנטייפ שחור ומשום מה בלון צהוב בודד. מרגע שאני ודנה נכנסות, יש גם שתי בחורות מקפצות ומצחקקות שמשחקות "אסור לבלון לגעת ברצפה". זה השוגר ראש מהגומי ומהקולה ששתינו קודם ב" before party" המטורפת שעשינו עם הסולן קודם בבית של דנה. רוקנרול'.

אחרי שקצו כוחות הקיפוץ שלנו והבלון הצהוב נזנח, מגיעה סופסוף הלהקה. נחושות להתנהג כמו גרופיות נאמנות אנחנו מדביקות מסקנטייפ שחור על היד, אבל אחרי כמה דקות מגלות שזה מאוד מציק וגם אסף אומר לדנה שהיא החברה הכי טובה שלו, אז היא לא יכולה להיות גרופית. נו מילא.

אני הולכת לבר להביא לנו שתייה- לי שליש בירה ולדנה בקבוק מים. רוקנרול' והכל, אבל כבר מאוחר ואלכוהול זה נורא יקר וגם כבד בבטן ובכלל באינדיכפר (שמריהו) היו בירות ב5 שקל וזה היה מספיק. מאחורי דלפק הבר מקדמת אותי בחורה שמתחת למשקפיים והתספורת גלח-בלורית הטרנסג'דרית שלה נראית יפה. אני מצלמת אותה בראש ומתייקת בתיקיית "פעם הבאה שמישהו יבקש ממני להסביר מה זה בעצם היבסטר".

חזרה בחדר אמנים, עוד תקרית שתיכנס לפוסט המתוכנן "דברים שקורים רק לי"- נופל לי העודף לתוך הבירה. אחרי כוס אחת של בירה בטעם עשרה שקלים וכמעט היחנקות, אני דנה ושירן הולכות למכור דיסקים ופוסטרים מהממים של LEFT.

שלוש בחורות יפות והדיסק היחיד שנמכר לפני הההופעה הוא לאמא של המתופף. מבינים, זאת אחת הבעיות של סצנת המוסיקה בארץ.

כמה דקות בכניסה ומגיע איל, חברי הוותיק מעיירת החוף שעבר לאחרונה לכרך, נהיה מגניב ונכנסת לאוזן בנונשלנטיות של שכנים. שוב שכחנו ללבוש את הטי שירט שכתוב עליה מאחורה "אנחנו לא ביחד" וכל הוייב הגרופי הזורם שלי הולך לעזאזל ומבטי הזימה האדישים התל אביביים פוסחים עליי. תודה לאל. אני חייבת להגיד שהעובדה שהתיק והמעיל שלי בחדר אמנים גורמים לי להרגיש חופשייה ומשוחררת כאילו הייתי ילדת פרחים.

ההופעה מתחילה.

כמה מרגש תמיד הרגע הזה לראות מישהו שאתה מכיר מופיע פעם ראשונה. הנה אסף, החבר הכי טוב של דנה וחבר חדש טוב שלי, אסף שלפני שעתיים גנבתי לו את כל הקשה של הפיצה ושכל שבוע אני רואה אתו סרט אצל דנה, עומד על במה ומפיק צלילים מגניבים מהגיטרה שלו ושר. הנה המילים שלו נהגות על השפתיים של האנשים מסביבי שכבר מכירים אותן מהופעות קודמות או מהדיסק.

כעבור שעה של כיף ומוסיקה נהדרת, ההופעה נגמרת, מסתבר שמוסיקה מוכרת יותר טוב מבחורות ואחרי הההופעה נמכרים כמה דיסקים. אסף נשאר להיות מוסיקאי באוזן ואני, דנה ואיל הולכים לסגור את הערב בסשן פרוע בסטריטס. בקבוק מים, הפוך גדול וסודה עם קרח ולימון. כולנו יודעים כמה שהיה מצחיק...

אנחנו חוזרות לאוזן להגיד ביי לאסף וכשאני יורדת במדרגות החוצה ילדונת היסטרית בטייץ מנומר ופוני אדום צווחת לחברה שלה ש"או מיי גוד עוזי רמירז שיחק לה באייפון". אני חושבת שכל עוד יש ילדות צווחניות, כנראה שכל סצנה מוסיקלית תצליח לחיות ומברכת על זה שאני כבר לא בת 18.

אני חוזרת הביתה בסביבות 2, עייפה ומרוצה, שמחה שיצאתי לשמוע קצת מוסיקה ולחיות את החיים ומשועשעת ממה שמתרחש בהם. כמה שעות אחר כך אני מקלפת את עצמי מהמיטה, עוטה מעיל עם פרווה בקצה ונוסעת למוסך לבדוק למה האוטו חורק.

לפני ליין זה לא היה קורה. רפרור לכמעט מפורסמים LEFT