אחח כמה אני אוהבת את הרגע הזה לפני שנפתח הוילון, לפני שמתחיל הסרט ואני מוזמנת להיכנס לתוך היקום היצירתי של מישהו אחר. ההתרגשות גורמת לי לשכוח לרגע קט מה באתי לראות ונדמה שלשנייה התודעה שלי עוברת אל מאחורי הקלעים, מקום שבמטופשותי אני קצת מתגעגעת אליו עוד מימי סיום הבגרות במחול.
היצירות של ענבל פינטו ואבשלום פולק יוצרות יקום קסום במיוחד. השפה התנועתית, הויזואלית והמוסיקלית שלהם נארגת יחדיו לכדי ניב מיוחד שכשאתה שומע אותו, אתה יודע בדיוק שהגעת לארץ שלהם.
"אויסטר" היא אחת היצירות המוקדמות של פינטו ופולק והועלתה לראשונה ב-1999. במידע אודות המופע כתוב " מחול- תיאטרון- קרקס שופע דמיון והומר, בעולם פנטסטי מלא אירוניה". למעשה לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר; אויסטר מציג קרקס תיאטרוני שלפרקים מזכיר בחיוך מופעים כשל חנוך לוין או ניסים אלוני המובא לבמה בחוכמה, במימיקות נהדרות ובטכניקה ריקודית מושלמת. על הבמה עולות בזו אחר זו מיני קבוצות שונות ומשנות: בלרינה שלישבנה מחובר כסא, צמד רקדניות שידיהן מחוברות לרגליהן בחוט, רקדנית תלויה באוויר כמו פעמון, רקדנית עם יד ארוכה במיוחד ועוד ועוד רעיונות נפלאים שכאלו. כל הדמויות האלו יוצרות פליאה, שעשוע וזעזוע כאחד ובעיקר עושות חשק להצטרף לקרקס.
במהלך הצפייה מצאתי את עצמי נעה בין הרצון לתת לחוויה להקיף אותי, להיכנס לעולם הקרקסי ולהינות ישובה לאחור על כסאי מהאסתטיקה המשובחת ומביצועי הרקדנים לבין הנטייה הבלתי פוסקת שטרם החלטתי אם יומרנית הוא אינטלקטואלית (ואולי זה גם המקום לתהות מה בעצם ההבדל) לנתח את המופע- רעיונות כמו "אולי הרקדנים שמוצגים כמו פריקס בקרקס מייצגים אותנו בחברה שלא מקבלת שונים"; "אולי התנועה הזו פירושה מחאה על מצבם?"; אולי הריקוד מראה שאפשר להיות מאושר גם כשאתה חריג עם יד אחת ארוכה מדי או כסא מחובר לישבן?" לא הפסיקו לצוץ במוחי ולגרום לי להרגיש די מתוסכלת.
אני תוהה האם ניסיונות הניתוח הכמעט בלתי רצוניים שלי גורעים מחוויות הצפייה שלי או מוסיפים לה? האם אנחנו מסוגלים לצפות צפייה חווייתית במשהו לא תחום רעיונית, חסר מילים והסברים כמו מחול מודרני מבלי למצוא עצמנו מחפשים אחר פתרונות פשטניים במוחנו הקודח?
אחרי המופע נשארתי לשיחה עם פולק ופינטו המקסימים ותלמידים. נדמה שתלמידות התיכון במגמת המחול מאיכנשהו התחבטו בשאלות דומות לשלי; שוב ושוב שאלו הנערות את היוצרים המתוסכלים מה הסיפור מאחורי היצירה, מה ההשראה המדויקת, מה הפירוש של השם והם מצדם ניסו להסביר להם (ולנו) שהם לא עובדים עם ספר חוקים, שליצירה אין נוסחה וההשראה והפרקטיקה מתחברים לכדי הקסם הזה באיזה תהליך בלתי ניתן להסבר שדורש הרבה עבודה.
אפשר שהצורך הפנימי שלנו למצוא הסברים לאמנות, לחפש תמיד את הרעיון המוגדר מאחורי הדבר, את הנוסחה נובע מאיזה רצון עז פנימי לגלות איך אנחנו יכולים גם, ולא רק להיכנס ליקום היצירתי של מישהו אחר, אלא לברוא לנו אחד משל עצמנו.
נדמה לי שבדרך אנחנו עלולים לאבד את החוויה.
מילה אחרונה-
לפני כחודש נתקלתי לראשונה במונח "אמנות נאיבית", שמתייחס לזרם אמנותי צבעוני וחביב ביותר שקיים בעיקר בפיסול ובציור ומיד יצירות המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק קפצו לראשי. אולי עוד אכתוב על ההקבלה הזו, אבל בינתיים לינק לגלרית אמנות נאיבית בתל אביב עם הסברים- http://www.ginagallery.com/asp/main.asp
מקסים!!
השבמחקהי בובה!
השבמחקהיום גיליתי לראשונה את הבלוג שלך, ובינתיים אני ממש נהנית מהגילוי החדש!
את כותבת ממש יפה וקולח, מנסחת מחשבות מעולה ומעוררת מחשבה בדרכך הקלילה.
מאוד אהבתי את הרעיון שאליו התגלגל הפוסט הנוכחי, הצורך לפרש ולנתח הביא לניתוחו של הצורך עצמו. אני חושבת שבאמת עלית פה על נקודה מעניינת ביחסינו לאמנות, הקושי העז להרפות מהדחף להסביר לעצמנו את התעלומה, ופשוט לספוג ולחוות. אלו שתי חוויות שונות לחלוטין. ויתרה מכך, להפוך על ידי כך את הדבר הזה לקצת שלנו- אם תפסנו אותו, הוספנו אותו לסל הדברים שרכשנו.
טוב אפסיק לקשקש, בקיצור כיף לקרוא.
ואולי בעצם, הרגע עשיתי את זה גם. :)
השבמחק