ביקורת תרבות? הפצ'ה קוצ'ה.

פוסט על הפצ'ה קוצ'ה מתוכנן מהרגע שנודע לי שאני הולכת. הידיעה הזו אמנם לא גרמה למקלדת שלי להירתם לכתיבת הפוסט במהרה (נהפוכו, כל שעסקנו בו אני והמקלדת הוא צ'טים בפייסבוק), אבל היא כן השפיעה על החוויה שלי.
כמה מילים על ה"פצ'ה קוצ'ה": מדובר בפורמט אמנות שהתחיל ביפן, בו כמה 'אמנים' מציגים פרזנטציה במשך 6 דקות ו40 שניות. הפצ'ה קוצ'ה נערך ביותר מ300 מדינות, וזו בארץ היא הגדולה ביותר!
אל תתנו לטון הידעני האמנותי להטעות אתכם- אני הגעתי לפצ'ה קוצ'ה לראשונה בקיץ הקודם די במקרה הודות למגניבותו של ידידי הטוב יוני ויצאתי זורחת ומלאת השראה. בכלל העניין האמנותי שלי, הוא התאהבות די חדשה, אבל מאוד בוערת.
ובכן, באותו ערב חורפי שבוע שעבר, הגעתי למתחם האנגר 11 לבדי ועמדתי בין שלל האנשים שחיכו לפתיחת הדלתות כדי לאוץ ולתפוס מקומות ראויים בזמן שאחותי חיכתה בגבורה בתור של ארומה כדי להביא לנו קפה. כמו בכל פעם שאני מגיעה למקום חדש, הסתכלתי מסביב וליקטתי לי פרטי מידע על אנשים. שמתי לב שהקהל שהגיע לאירוע האמנות הזה הוא סופר מגוון- מבוגרים, בני נוער ואפילו כמה הורים עם ילדים, "מ-גניבים" תל אביבים ואנשי נורמה נטולי טרנדיות, אנשים מקורבי סצנת האמנות וכאלה שבכלל לא יודעים שיש כזאת (בעצם, יש כזאת?.
נכנסנו אני וכל שאר המקדימים לאולם ותפסנו מקומותינו בין 4 טורים של כסאות פלסטיק בשחור ולבן. ברקע מוסיקת אלקטרו מרקידה הנעימה את זממנו (לי זה לא היה כ"כ נעים) ובשעה שלקח לאירוע להתחיל התמנגלו כולם, נהנו ממשקאות הבר שנמכרו במחירים לא נורא מופקעים ומפופקורן ונקניקיות בלחמנייה. "לא יכולתי שלא לתהות" (כפי שאומרת קארי ברדשו עת היא כותבת את הטור שלה בשידורים החוזרים בוי או די שלי) האם הפצ'ה קוצ'ה הוא יותר אמנות או יותר אירוע?
אני חושבת שהקהל המגוון, אווירת המסיבה, ההנחיה הקצת קלאב- מדית של האוצרים ענת ספרן ואיתי מאונטר והעובדה האולי מקרית שרוב הנציגים יותר מ"עוברים מסך" מרמזת על תשובה אפשרית. למרות הטון הציני אני חושבת שפה בדיוק טמון הקסם של הפצ'ה קוצ'ה.
הקהל זוכה להגיע לאירוע זמין, נגיש, כיפי וגם זול (20 ₪ לכרטיס) בו מתערבבת אמנות רחוב, גרפיקה, מוסיקה וכו' והכל בזמן שקולע בדיוק לפיוז הקצר של "האדם העכשווי" (מושג שהרגע המצאתי, שמתי גרשיים כדי שיראה לגיטמי) ובתוך כל הגיוון הזה יכול כל אחד למצוא משהו שיעורר בו התפעלות.
אנחנו רגילים לחשוב שאמנות אמורה להיות גבוהה, קשה, ספיציפית, דורשת ידע מוקדם ויכולת להטות את הראש ימינה תוך מלמול "מממ", והפצ'ה קוצ'ה מזכירה לנו כמה קלה נעימה ונגישה יכולה אמנות להיות. בעוד אני יושבת בביתי ועוסקת בשטויות אני תוהה- אם הכל מוגש לי על מצע קליל של מוסיקה אלקטרונית ב6 דקות ו40 שניות האם אאבד את הכוח והרצון ללכת למוזיאון ולגלריה? אם לא היו ספרים של פבלו קואלו, האם ליותר אנשים הייתה סבלנות לקרוא את גבריאל גרסיה מרקס?
וככה מהדהדת הפצ'ה קוצ'ה הקליליה והכיפית את שאלת השאלות הפלצנית והבוערת של האמנות ובעיקר של פרקטיקת זיוני השכל על אמנות (שזה כאמור החלק שלי)- מה אמנות אמורה להיות?
עכשיו משחשבנו יותר מדי- אני מזמינה אתכם להתרשם אינטרנטית מהפצקה קוצ'ה- http://www.pechakuchatlv.com/tag/פצה-קוצה-11
אני הכי נגנבתי ממירב מרודי והurbex
בפעם הבאה מובטח פוסט קצר ויותר עמוס תמונות.