אני מתכננת עכשיו שורה של פוסטים שיעסקו בישן וחדש ובראשון אספר לך איך אני התאהבתי בוינטג'.
הקונספט של וינטג' הוא עניין עולה וטרנדי בתחום האופנה כבר כמה שנים- דברים ישנים מקבלים עדנה מחודשת ונתפסים לא רק ככיפיים וראויים אלא כיוקרתיים. אני מודה, זה טרנד שלקח לי הרבה זמן להתחבר אליו- המחשבה שידי המחטטת בתיק הישן- חדש שלי עלולה להיתקל בטעות באיזו חתיכת מוך שנמצאת שם משנות ה-60 די זעזעה אותי, שלא לדבר על הניסיונות לנחש מה עשתה "בעלת הבית" הקודמת של שמלת הוינטג' שלי שבד"כ הגיעו לספקולציות על רצח, זיעה או סתם דברים סוטים. גם עכשיו אני לא בדיוק מבינה את הצורך להפנות עורף מוחלט לפלאי האופנה המודרנית ולהתלבש בסטייל מדוייק של גולדה מאיר....
בכל מקרה, אני התאהבתי בוינטג' באיטליה.
איטליה מציעה הרבה מושאי אהבה, אבל היות שאני אלרגית ללקטוז ושביקרתי בה בסיור לימודי שכלל בעיקר המון סטודנטים חופשיים לתולדות האמנות מעל גיל 60, נפסלו עבורי האוכל והגברים האיטלקים ונותרתי עם האמנות (והיין).
לקראת הסיור נתבקש כל אחד להכין הרצאה על מאמר שניתן לו מראש. המאמר שלי היה על ספוליה. מה זה הספוליה הזה אתם שואלים את עצמכם? האם זה שם של מחלה נדירה של סתתי אבן בימה"ב? אולי אגודה נוצרית סודית ואולי שם של גבינה מסריחה במיוחד? ובכן, המורפיקס מתרגם ספוליה כ"שימוש משני". זה לא עזר לי יותר מלכם, וכך קראתי לי מספר לא מבוטל של עמודים בלי להבין מה באמת רוצים ממני, עד ש (פה פה פם) נתקלתי בציטוט של מכתב של תאודוריק (שמסתבר שהיה חבוב ממש חשוב וקיסר ברוונה שהייתה פעם גם ממש חשובה) לרומא וזו לשון הדברים: "משאלתנו היא לבנות בניינים חדשים מבלי להרוס את הישנים". כבר מהמשפט הזה אנחנו מבינים שאם תאודוריק היה פה בסביבה, היינו יכולים להתהלך בתל אביב בסבבה בין בניינים אקלקטיים מהממים, אבל הקטע המשמעותי מגיע בהמשך, כאשר תאודוריק מפציר ברומא לשלוח לו גושי שיש מהעת העתיקה: "אם ירצה האל, בכל לשון של בקשה, שלח לרוונה את גושי השיש והעמודים, שם יוכלו להיעשות יפים בשנית ולתפוס את מקומם הראוי בבניינינו" (לתרגום טקסטים דרמטטים בתשלום אפשר לפנות במייל (בצחוק))). בשלב זה של הקריאה קראתי בקול נרגש לעבר ערימת הדפים שלי: "ספוליה זה וינטג'!".
מהתובנה הזו לחנות הוינטג' המקסימה ברוונה (שממוקמת על ציר האופנה לא רחוק מימה"ב) ולקניית שמלת פסים מחוייטת מהממת מאישה שמשקפיה מחוברות לראשה באמצעות שרוך, הייתה קצרה.
תאודוריק רוצה לייצר ברוונה שלו אסתטיקה שמשלבת בין ישן וחדש, הוא מנסה לצאת בהצהרה פוליטית שמחברת אותו לזוהר האדריכלי של הקיסר הנוצרי הראשון קונסטנטינוס, אבל גם בהצהרה הנוגעת ליופי עצמו.
אנחנו שופטים אדריכלות בהקשר לפוליטיקה, תרבות ואסתטיקה, אך נחשוב פעמיים לפני שנתייחס ברצינות כזו לבגדים שאנחנו לובשים ולטרנדים האופנתיים שמקיפים אותנו. ובעצם למה? כשאני אוחזת בידי העטויה שרוול הסוודר החדש שלי תיק וינטג' אני לא יוצרת אסתטיקה שמשלבת בין ישן לחדש? שכוכבות הוליוודיות פוסעות על שטיחים אדומים בשמלות ולנטינו משנות ה-20 הן לא מחפשות גושפנקא בזוהר של ימים עברו? ושאנחנו לובשות את כל אותן שמלות מתנפנפות משנות החמישים יחד עם כפכפי ההויאנס שלנו אנחנו לא מתרפקות על איזו תמימות נוסטלגית שמי יודע אם הייתה קיימת?
עד כאן מחשבות והגיגים.
מתוכנן לפעם הבאה: קצת על ההיסטוריה של וינטג', סיור עם מצלמה ברחבי תל אביב הוינטג'ית ומי יודע מה עוד.
לסיום- צילום טבע דומם של כמה מפרטי הוינטג' שלי...
ועם פסיפס התקרה של הבביסטריום הארניאני בררונה, ככה סתם
אני זוכרת את אזכור הוינטג' עוד בהופעת הרפרט המרשימה. זה היה הטאץ' הרוני-י, שמחבר בין חדש לישן ובין אקדמי לסתם כיפי.
השבמחק