בעקבות טקס יום הזיכרון- ....

כבר כמה שנים, כל שנה ביום הזיכרון, אני הולכת לטקס בקן הרצליה של הנוער העובד והלומד.
קן הרצליה מעולם לא היה מעוזה הגדוש שמחת חיים של תנועת נוער; מאז שאני זוכרת את עצמי היה יותר מקום מפלט לנערים שהולכים עם נעלי קיפי. הפרידה ממנו, אי שם באזור גיל 17, מעולם לא הייתה חותכת ועצובה, אלא טבעית ומפוכחת. ובכל זאת, כל שנה כשאני מגיעה לשם, עם כל דקה בטקס אני נהיית יותר ויותר עצובה.
השנה, כאשר הילד זב החוטם שהתגלה להיות הקומונר, אמר "עלה והגשם" ובעוד חמשת החניכים שנותרו בקן ענו לו "עלה נעלה", אני, רק רציתי לשבת ופתאום הצלחתי להודות בסיבה בגללה כל שנה אני נהיית יותר עצובה.
כל שנה אני נהיית יותר צינית.

אין לי אשליות בנושא. אהבתי לקרוא את קרל מרקס ולחפור על גילומים של תרבות הצריכה ב"געגועיי לקיסינג'ר", אבל אף פעם לא האמנתי בסוציאליזם ולא רציתי להיות בגרעין של התנועה. היי אפילו לא יצאתי לקורס מד"צים. אבל איפשהו בחלל הזה שבין הקן לדשא של יד לבנים, בין גיל 9 ל17 ואולי כמה דקות אחרי, האמנתי בדברים שהיום אני לא מצליחה להאמין בהם, כי היום אני לא ממש מצליחה להאמין בכלום.
כשהטקס מתנהל לו פעם עם טקסטים של חיים חפר, פעם עם של יאיר לפיד, לרוב עם גיטרה מזייפת ותמיד תמיד עם איזשהו ציטוט של רבין, אני עצובה לא בגלל החיילים הנופלים, לא בגלל גסיסתו העקבית של רעיון השלום, לא רק בגלל מערכת היחסים המדשדשת שלי עם המדינה שלנו, אלא בגלל שמסתבר שאפילו אני, כבר איבדתי את כל התמימות שלנו.
ומה שבאמת באמת מעציב אותי פה זה כל ה"אני" שחוזר פה וגורם לי לרצות כל כך למצוא איזה אנחנו. והרי אנחנו כאנשים נאורים אמורים להיות נגד הרג של אנשים משני הצדדים, ואנחנו כישראלים אמורים להיות מוכנים להגן על מדינתנו, ואנחנו כצעירים אמורים לרצות לבנות עולם טוב יותר, אבל כל מה שיש זה אני שמרוב בלבול לא מסוגל לשיר את "התקווה".
אני שותקת כשהקהל העלוב כל כך במספריו של הטקס הזה שר ומסתכלת לרצפה. אני רואה את האיש שמאחורי מסתכל בי ואני רוצה להגיד לו שאני יודעת שאנחנו אמורים לשיר אבל אני לא מצליחה.

כמו בכל שנה, הטקס מסתיים בשירת האינטרנציונל, ולצלילי המילים האלימות והכל כך לא רלוונטיות האלה, העצב שלי נמהל בעצבים.

אני יוצאת אל הדשא מתוסכלת מחוסר היכולת שלי להתחבר לכלום, להאמין בכלום ומהסטירה שהזמן החולף נותן לי כשאני כמעט יכולה לראות עצמי מסתובבת פה בגיל 14 והנחמה העיקרית היא בעיקר שזה לפחות מפריע לי...